כבר מעל עשור שחברת תרמוקיר המחזיקה בכ-25% מנתח השוק של חומרי הגמר בענף הבנייה, זוכה לתשומת לב מיוחדת כחברה המובילה סדר יום סביבת בתוך הזירה התעשייתית. אודי חן, מנכ"ל איגוד היועצים לבנייה ירוקה יצא לפגוש, לשמוע ולראות בעיניים.
לפני מספר שנים הזדמן לי לשמש כחבר ועדת השיפוט של פרס "הגלובוס הירוק" – אחד מהאמצעים בהן התנועה הסביבתית בישראל בחרה להקנות הכרה למצטיינים בתחום שמירת הסביבה. בשנת 2012, תוך כדיי בחינת פעילותם של שורה של ארגונים, חברות ואנשי ציבור הענקנו לחברת תרמוקיר את הפרס המיוחד בקטגורית המגזר העסקי כהכרה על חלוציותה בתחום הבנייה הירוקה, ובתוך כך על הקניית תווים ירוקים ותעודות LCA למוצריה. מאז המשיכה תרמוקיר לקצור פרסים נוספים בתחום.
מפעל החברה אשר בבעלות קיבוץ חורשים שוכן בשטח הקיבוץ, ומכך ניתן להבין את אחד ההסברים השורשיים למחויבות הסביבתית של החברה – תושבי הקיבוץ הם הראשונים להינות מגישת הייצור של המפעל – פוטנציאל זיהום האויר של מפעל העוסק באבקות לתעשיית הבניין הוא גדול מאד, ואופי הניהול של המפעל שומר בראש ובראשונה על בריאותם של חברי ותושבי הקיבוץ המתגוררים בסמוך. ואכן הדברים מדברים בפני עצמם – בקיבוץ העבירו לאחרונה החלטה להקים עוד מפעל זהה שיכפיל את נפח הפעילות – גם הוא מיועד לקום בשטח הקיבוץ.
מפעל תרמוקיר, קיבוץ חורשים
בהגיעי לביקור בין כותלי המפעל, מלווי בסיור מסבים את תשומת ליבי לאופן שבו שואב האבק הממונע מסתובב סביב, מותיר אחריו רצפה נקייה מחומרי ייצור ומחזיר שאריות אבק אל פס היצור; לטכניקה שבו המיכון הרובטי של המפעל, מזהה שקי מוצר שנפגמו ולהעבירם למחזור, ושאר שיטות להוסיף ליעילות ההמערך בניצול חומרי הגלם. נציגי החברה מתגאים בשמירה על סביבת ייצור מצוחצחת, ונקיון סביבת הייצור אכן ניכר מאד, בפרט ביחס לסביבה המאובקת שבדרך כלל יצא לי לחוות במפעלים אחרים שביקרתי בהם.
סמוך לשולחנו שממוקם במפעל, סיפר לי אלי כהן, מנכ"ל המפעל מאז 2002 וחבר קיבוץ חורשים, על הדרך שעשה בהובלה שלו את תרמוקיר מעל עשור וחצי האחרונים, ממשבר כלכלי שהוביל לתהליך של כמעט מכירה למתחרים למפעל מוביל בשוק הבנייה. "אני לא קורא לזה קיימות, אני קורא לזה יעילות כלכלית. כשקיבלתי את המפעל לידיים המשימה הייתה לשקם אותו פיננסית. הכרח המציאות היה לצמצם הוצאות ולבדל את המותג באיכות לכן, השתמשנו בכל מה שהיה אפשר להשתמש במקום לזרוק. זה הגיון כלכלי, במקום לזרוק כסף אתה מחזיר אותו לתוך התהליך, ומנגד הצבנו מטרות להגיע לאיכות בלתי מתפשרת למוצרינו מול המתחרים" אומר אלי. לצד התפקיד כמנכ"ל המפעל, אלי כהן הוא גם יו"ר איגוד תעשיות מוצרי צריכה ובנייה בהתאחדות התעשיינים. לכן בראיון שלי איתו עניין אותי במיוחד מדוע לדעתו חברות רבות מדשדשות ביישום פרקטיקות מתקדמות בתהליכי הייצור ובהטמעת עקרונות קיימות בהן גלום גם פוטציאלי כלכלי מובהק.
"אחרי משבר ואחרי מלחמה באה נסיקה. תהיה פה נסיקה, המשק יצטרך לחזור לשיווי משקל, אנחנו נצטרך לגשר על הפערים פה מבחינת הביקוש. אני צופה מבחינת שוק הבנייה שנים מאד טובות, בטח לאור העובדה שבמדינת ישראל הריבוי הטבעי הוא מהגבוהים בOECD.יש לי 3 ילדים ו4 נכדים כן ירבו. הילדים ממשיכים בדרך. אנחנו עם שכל הזמן גדל. יש משבר אבל אנחנו נצא ממנו ונצא ממנו יותר מחוזקים".
"נקיון סביבת היצור ניכר מאד"
"צריך להבין את המציאות של התעשייה בישראל" פתח אלי. "המציאות של חברות היא כזו – אתה בא בבוקר ויורים עליך 15 פגזים ואתה צריך לכבות את האש – החיים של התעשיינים בישראל קשים, האקלים והשיח עם הרגולטור קשים ולא פעם מגיעים לרתיחה". בתרמוקיר היינו עסוקים בהישרדות כלכלית ובניית המערכת בין 2002 כשנכנסתי לתפקיד ועד 2010. מאז 2010 אני עסוק בסוגיות סביבתיות. אצלנו זה ידוע – הסביבה היא 'פילר' בתוכניות האסטרטגיות שלנו. אני באופן אישי גדלתי לזה: מגיל קטן ספגתי גישה 'קנאית' לאיכות הסביבה – גדלתי בבית שלא זורקים דבר. אני פריק של סדר, אז באופן טבעי לא תראה אצלי אבק ופסולת באולם ייצור. וזה עוד לפני שהזכרנו את ההשפעות על הבריאות של העובדים.
אלי כהן, מנכ"ל תרמוקיר
"את ההתקדמות שלנו ניתן לראות בתוצאות של ה-EPD והצמצום של טביעת הרגל הפחמנית של המוצרים שלנו. את התהליך להקניית תעודות LCA למוצרי החברה התחלנו עוד ב-2010, כשאף אחד כמעט עדיין לא הבין מה הערך של זה. הרבה לפני שתקינת הבנייה הירוקה הכירה בזה" (LCA ו-EPD הינם ניתוחים מפורטים של ההשפעות הסביבתיות של המוצר לאורך מחזור חייו, א.ח). "עכשיו סיימנו תהליך LCA ו- EPD על כל המוצרים של החברה. ה-EPD מפוקח על ידי גוף מוסמך. מאז אנחנו רואים התגברות גדולה מאד של שיח הבנייה הירוקה, נוצרה התשתית. נכנסו התקנים, יש פעילות עשייה, מועצה לבנייה ירוקה, איגוד היועצים לבנייה ירוקה. ועדיין, הערך שהבנייה הירוקה מביאה למשתמש הוא לא מספיק ברור, למרות כל מה שנעשה באמצעות תקינה ותהליכים נוספים. גם היום לצרכן הסופי עדיין לא ברור מה הערך שהוא מקבל מבנייה ירוקה. הדייר לא מבין שהוא קיבל בית יותר טוב. ההצלחה תהיה כשהדייר בעצמו יבוא ויבקש לדעת – 'תראו לי מה עשיתם בבנייה ירוקה?'. ייקח עוד זמן עד שתהיה הבנה מלאה של המשמעות של זה. המדינה צריכה לתת לזה ערך, המועצה והאיגוד צריכים להראות איפה הערך. אנחנו צריכים שהלקוח ידרוש לדעת האם הבית מאוקלם. אם הקונה בסוף חושב "זה לא משנה, אני אוסיף עוד מזגן". אז אנחנו מפספסים.
ההצלחה תהיה כשהדייר בעצמו יבוא ויבקש לדעת – תראו לי מה עשיתם בבנייה ירוקה?' …כשיכנס הלקוח ויגיד 'לא בנייה ירוקה לא קונה'
"גם מי שעוסק בתחום לא מבין את הערך, היזמים והקבלנים בישראל לא מבינים מה יוצא להם מזה, אין להם מזה ערך. הם יראו את הערך כשיכנס הלקוח ויגיד 'לא בנייה ירוקה לא קונה'.
איך אתה רואה את השינוי קורה?
למדינת ישראל הזדמנות גדולה להיות מובילה בתחום הבנייה הירוקה. אין עוד מדינה שבונה בקצבים כאלה, משק הבנייה הוא אחד התוצרים הגדולים בארץ, מדובר בתקציבי ענק, וצריך לנווט את זה לכיוון הבנייה הירוקה. רוב העולם חי במבנים שנבנו לפני המון שנים. באירופה הערים מאד ותיקות וקצב הבנייה החדשה נמוך. המציאות שלנו היום היא של 50-60 אלף התחלות בנייה בשנה וזו הזדמנות יוצאת דופן, אבל מפוספסת כרגע. הזדמנות למצב את מדינת ישראל כמדינה עם בנייה ירוקה פורצת דרך ברמה אחרת מכל העולם.
רוב העולם חי במבנים שנבנו לפני המון שנים. באירופה הערים מאד ותיקות וקצב הבנייה החדשה נמוך. המציאות שלנו היום היא של 50-60 אלף התחלות בנייה בשנה וזו הזדמנות יוצאת דופן
איך אתה רואה את ההשפעה של מצב המלחמה הנוכחי על התחום?
אנחנו הולכים לעבור שינויים גאופוליטיים. זה לא עניין של כלכלה גרידא. האם אפשר להמשיך להסתמך על חומרי גלם מטורקיה, מסין? האם אפשר להסתמך רק על תובלה ימית או לשנות את דרכי השינוע? במשך שנים היתה זילות לייצור כחול-לבן, אובדן ערך מוחלט לזה. המלחמה הראתה לנו שאנחנו צריכים את הייצור המקומי, מהמלפפון והחלב ועד האגרגטים. בהתאחדות התעשיינים אנחנו בעיצומה של עבודה אסטרטגית גאו-פוליטית, התארגנות מחדש למציאות של אחרי המלחמה, חיפוש ספקים חדשים. בשוק האגרגרטים, אני ותעשיינים אחרים, מנהלים מאבק ארוך של 20 שנה לשמר את השימוש באגרגט המקומי, במקום לשנע טונות של חומר ממדינות אחרות. היום מדינת ישראל החליטה להקצות 15,000 דונם לכרייה. המלחמה פתחה את זה.
האם אפשר להמשיך להסתמך על חומרי גלם מטורקיה, מסין? המלחמה הראתה לנו שאנחנו צריכים את הייצור המקומי, מהמלפפון והחלב ועד האגרגטים. אנחנו במלחמה מסוג שלא ידענו, והייצור ממשיך לנוע. זו שעתה הגדולה של התעשייה
"הנטייה של המדינה הייתה להגיד "הכל פתוח" ולאפשר ייבוא חופשי, אבל מפעלים לא מחזיקים כאן ונסגרים, דוגמת מפעל מלט הרטוב. זה הגביר את התלות שלנו בטורקיה ובמדינות נוספות שלא ברור מה תהיה עמדתן במשבר הבא. אנחנו התעשיינים לא מבקשים סובסידיות, אנחנו מבקשים תחרות הוגנת, מפעלים בישראל לא יכולים להתחרות עם מדינות שבהם מחיר החשמל, הארנונה, הרגולציה הם נמוכים משמעותית. המשק נבחן במשברים. במשבר הקורונה הוכחנו שאנחנו משק שיודע להסתדר מצוין בלי הייבוא, תעשיית הקמח למשל – תבינו את המשמעות של החזקה של טחנות קמח בארץ. וגם עכשיו במלחמה אנחנו רואים את זה. אנחנו במלחמה מסוג שלא ידענו, והייצור ממשיך לנוע. זו שעתה הגדולה של התעשייה. המדינה צריכה להגן על האינטרסים התעשייתיים, כמו הבטחת הביטחון התזונתי והביטחון להמשך שיגשוג ענף הבנייה. דוגמא נוספת היא מחלבות, חלב זה לא כלכלי- ברמת הרווח וההפסד יותר כלכלי לקנות חלב מפולין. אז תעשיית החלב מצטמצמת, וכשמחר נשכיל להבין את החיוניות של התעשייה הזו לא יהיו פרות. אני חקלאי במקור, בחקלאות קוראים לזה "לייבש פרה", ברגע שאתה מפסיק לחלוב פרה היא מתייבשת. וזה נכון גם לגבי אבוקדו ועגבניות.
"אחרי משבר ואחרי מלחמה באה נסיקה. תהיה פה נסיקה, המשק יצטרך לחזור לשיווי משקל, אנחנו נצטרך לגשר על הפערים פה מבחינת הביקוש. אני צופה מבחינת שוק הבנייה שנים מאד טובות, בטח לאור העובדה בטח לאור העובדה שמדינת ישראל הריבוי הטבעי הוא מהגבוהים בOECD. יש לי 3 ילדים ו4 נכדים כן ירבו. הילדים ממשיכים בדרך. אנחנו עם שכל הזמן גדל. יש משבר אבל אנחנו נצא ממנו ונצא ממנו יותר מחוזקים".
