תביעת רמ"י טענה כי החקלאי הפר באופן שיטתי את תנאי החוזה שלו על ידי שימוש בקרקע למטרות מעבר לשימוש המוקצה. באופן ספציפי, החקלאי הסב מבנים חקלאיים למשרדים עבור חברות שונות, השכיר יחידות דיור, והציב קרוון וסככה על הקרקע ללא היתרים מתאימים. זו לא הייתה הפעולה המשפטית הראשונה נגד החקלאי; לפני כעשר שנים, בית משפט השלום בנתניה אישר הסכמים שדרשו הפסקת שימוש מופרז בשבעה מבנים, פינוי מכולה, והסרת סימני מגורים ושימוש חורג. כמו כן הוצא צו הריסה לשניים מהמבנים.
למרות ההסכמים הקודמים הללו, בדיקה חשפה כי השימושים הלא מורשים נמשכו. רמ"י טענה כי חריגות אלה מהוות הפרה יסודית של הסכם הקצאת הקרקע ומסתכמות בעשיית עושר ולא במשפט. כתוצאה מכך, רמ"י דרשה פיצוי עבור השימוש הלא מורשה בקרקע, בסך כולל של 1,820,433 ש"ח.
הנתבע טען כי רכש את המשק לפני כ-20 שנה, התגורר בו עם משפחתו ואמו (עד מותה), וגידל אבוקדו. הוא טען כי המבנים הנדונים הוקמו לפני שנים רבות ברשות או בהסכמה חוקית מרמ"י, חלקם עוד משנות ה-50. הוא טען כי השימוש בהם היה חוקי ובהתאם להחלטות רמ"י.
השופט רונן פלג, שדן בתיק, מינה שמאי מקרקעין לקביעת סכום הפיצוי המתאים. במהלך ההליכים, הצדדים – רמ"י והנתבע – הגיעו להסכמה שבה הנתבע הודה בשימוש לא מורשה במבנים עבור השטחים והתקופות שצוינו בתביעה, אם כי בחלק מהמבנים לא נעשה שימוש במשך זמן מה.
השופט פסק כי שיעור דמי השימוש יהיה 6 אחוזים משווי הקרקע, מחושב עם התחשבות ברווחי יזם. החלטה זו תאמה את עמדת רמ"י שהרווח היזמי הושג באופן לא חוקי ולכן יש לפצות עליו כהתעשרות. הצדדים הסכימו לבסוף כי הפיצוי הכולל, נכון למועד הגשת התביעה, יעמוד על 1,263,959 ש"ח. השופט פלג אישר פסק דין זה בהסכמה, תוך קביעה כי הסכום יכלול ריבית והפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה. בנוסף, הנתבע חויב לשלם 50,000 ש"ח בגין הוצאות משפט
