<!-- Global site tag (gtag.js) - Google Ads: 456021424 -->
<script async src="https://www.googletagmanager.com/gtag/js?id=AW-456021424"></script>
<script>
window.dataLayer = window.dataLayer || [];
function gtag(){dataLayer.push(arguments);}
gtag('js', new Date());
gtag('config', 'AW-456021424');
</script>
כחלק ממהפכת העיור העולמית, והעליה בתוחלת החיים, מספר התושבים יכפיל ואף ישלש את עצמו בעשורים הקרובים. ומנגד – משאב הקרקע הפנויה הולך ומתכלה. תוסיפו על זה את העלייה המתמדת במחירי הדיור לאורך ציר הזמן וקיבלתם מרוץ מטורף של פתרונות אינסטנט שמתרבים עם כל מערכת בחירות שמתרגשת עלינו חדשות לבקרים. השורה התחתונה באקסלים – היא זו שמובילה את הלך הרוח התכנוני.
כדי לעמוד במשימה של ייצור מלאי תכנוני של עשרות אלפי יחידות דיור בשנה, מתקיימים היום בישראל שני עולמות תכנון שונים בתכלית – המחדש והמתחדש.
המחדש – מערך תכנון שעוסק בבניה במעט הקרקעות הפנויות שעדיין קיימות – המתפרש ומרחיב גבולות של ערים ויישובים קיימים ואף מקים גרעיני התיישבות חדשים. והמתחדש – עוסק בעיבוי וציפוף של אלו הקיימים, בעיקר במרכזי הערים הוותיקות.
אם את התכנון המחדש מעסיקים האתגרים של איתור הקרקע הפנויה והגישה אליה, תוך עיסוק בפגיעה בשטחים פתוחים, פריסת תשתיות ענק המגשרות על מרחקים גדולים (תקציבי ענק) – שאלת הקרבה למוקדי תעסוקה (בעיקר בצפון ודרום הארץ) הרי שאת התכנון המתחדש מעסיקים בעיקר ההיבטים של הקניין – הסכמות הדיירים והכדאיות הכלכלית ליזמים אל מול הצורך לתמחר גם הריסה של מבנים קיימים, מציאת פתרונות דיור לתקופות ביניים לאחרון הדיירים ושמירה על מרקם החיים העירוני.
את המרכיב הכמותי בתכנון המחדש קובעת תמ"א 35 המגדירה את מנעד הצפיפויות בכל אזור בארץ, ואילו את מספר יחידות הדיור של תכניות ההתחדשות מוביל תקן 21 המונע מתוך סף הכדאיות הכלכלית של ערכי הקרקע ועל פיו מוגדל המכפיל (כמות יח"ד שיבנו במקום הקיימות). באופן אבסורדי – במקומות שנכון לצופף הכי הרבה, המכפיל יהיה נמוך יותר מאשר בפריפריה בה המכפיל לעתים מגיע לכדי פי 4 מיעד הציפוף הארצי (מין הגיון תוצרת הארץ שכזה…)
אם בתכנון המחדש – זה הממשיך למפות קרקעות לא מבונות ולחלק אותן למגרשים על שולחנות צוותי התכנון – ניתן להתבסס עדיין על מערכת התכנון הסדורה: מתאר / מפורטת / היתר / ביצוע TOP DOWN הרי שהתכנון המתחדש צריך להסתכל לחיים ולתושבים בלבן של העיניים ולהתחיל משם עם פתרונות ישימים מוכחים. אחרת הוא פשוט לא יקרה – בכוון ההפוך לגמרי BOTTOM UP!
על אף שקהל היעד של הטור הוא תושבי אזור השרון שבאופן יחסי מאוים פחות – גם מהשכנים בגבולות וגם מרעידות אדמה – אבל תרשו לי מילה או שתיים בשם הסולידריות. בהתחדשות עירונית ככל שהאיומים גדולים יותר כך גם המכפילים. כשהמדינה כורכת את פתרונות המיגון עם ציפוף יתר של אזורים אלו – היא אולי פותרת בעיה נקודתית למספר תושבים אבל מכפילה מצוקות אחרות קשות לא פחות לעתים גם פי 8 ויותר.
אז לא.
מול התעצמותו של עולם תכנוני שונה בתכלית – אנחנו לא יכולים להמשיל להתנהל בסדר הישן. נדרשת התאמה של החקיקה כך שכל הסכמה המניעה תהליך מתוך השטח – מהשכבה התחתונה של הפירמידה. תציף למעלה צרכים של שדרוג תשתיות ותעדכן באופן רציף והנתונים הכמותיים בתכניות שמעלה.
ועוד משהו – ניהול של הרשות המקומית עם לווי ותמיכה של מוסדות התכנון שמעליהן. וכן – מימון בכסף בכל מקום שהקרקע לא מסוגלת להכיל את המכפילים – כדי לגרום לזה לקרות.
משרד תיווך או קבלן צרו איתנו קשר לפרסום מיידי באתר