בשנים האחרונות הולכת וגוברת המודעות לצורך בשילוב רחובות מסחריים בתהליכי התחדשות עירונית. אם בעבר התמקדו הפרויקטים במגורים בלבד, הרי שכיום ברור לכולם כי רחוב עירוני מתפקד – כזה שיש בו חיים, מסחר, שירותים וקהילה – הוא תנאי הכרחי לעירוניות מוצלחת. אולם מי שנמצא בלב השטח – בעלי החנויות – לעיתים קרובות הם גם אלה שנשארים מחוץ למשחק.
בין חלום ההתחדשות למציאות המסחרית
יזם שמגיע לרחוב מסחרי ישן מבין מהר מאוד שהחסם המרכזי איננו רק תכנוני, אלא אנושי־עסקי. לבעלי החנויות יש זיקה עמוקה לנכס: זו פרנסה, זה מפגש עם קהל קבוע, וזה פעמים רבות עסק משפחתי שנבנה במשך עשרות שנים.
כאשר מציעים להם "תוספת של כמה מטרים" או חנות חדשה בקומה הקרקע של בניין מודרני, זה אולי נשמע הגיוני על הנייר – אך בפועל, התמורה הזו לעיתים אינה מספקת. החנות החדשה יקרה יותר לתחזוקה, החזית משתנה, הקהל עובר שינוי, ולעיתים גם שכר הדירה החדש או התנאים העסקיים אינם מאפשרים הישרדות אמיתית.
אתגרי הפיצוי והפתרונות האפשריים
מבחינה משפטית ותכנונית, בעלי החנויות אינם תמיד מקבלים את אותה הגנה או את אותן זכויות כמו בעלי הדירות למגורים. בעוד שדייר מקבל דירה חדשה ומשודרגת, בעל חנות נאלץ להתמודד עם שורה של סימני שאלה: מה יהיה הייעוד החדש? האם החנות שלו תחזור בדיוק לאותו מיקום? מי יישא בעלויות ההשבה לעסק פעיל?
הפתרון טמון בגישה הוליסטית של היזם והרשות המקומית. נדרש תמהיל שמכיר בערך העסקי של הרחוב: פיצוי ראוי שאיננו רק מטרז', אלא גם תמריץ כלכלי, שותפות בשטחי המסחר החדשים, או מתן פתרונות ביניים בתקופת הבנייה.
עיר חיה מתחילה בחנות פתוחה
הצלחת פרויקטי התחדשות עירונית לאורך רחובות מסחריים איננה נמדדת רק במספר הדירות שנוספו, אלא בשאלה האם הרחוב נשאר פעיל, נגיש וחיוני. בעלי החנויות הם שומרי הסף של המרקם העירוני, והם אלו שמבטיחים את המשכיות החיים ברחוב – גם ביום שאחרי הפינוי.
הכרה בהם כשותפים שווים – לא כ"מפריעים" או "נספחים" – היא מפתח אמיתי להתחדשות מוצלחת.
התחדשות עירונית מוצלחת ברחובות מסחריים מחייבת הסתכלות רחבה יותר מזו של “עוד קומות ועוד מטרים”. מדובר בשיקום מרחב ציבורי, כלכלה מקומית וקהילה. בעלי החנויות הם לב הרחוב – ואם לא נדע לשלב אותם בתהליך, נישאר עם רחובות יפים אך ריקים.
