אני רוצה לדבר איתכם לרגע לא רק כראש עיר, אלא כמי שחי את רעננה בכל יום, מסתובב ברחובותיה, מקבל את הפניות שלכם ורואה גם את התמונות שעולות ברשתות החברתיות. אנחנו חיים בעידן שבו לכל אחד מאיתנו יש מצלמה בכיס ומקלדת ביד. מרצפת שהתרוממה, שורש שפרץ דרך המדרכה, פינה שלא נוקתה או גומחה שלא טופלה – מצולמים בתוך שניות ועולים לרשת.
וזה בסדר. זו זכותם של התושבים להעיר, לבקר ולדרוש מאיתנו שירות טוב יותר. אני גם לא מתכוון להשתמש במורכבות של ניהול עיר כתירוץ. האחריות היא שלי ושל העירייה. אבל אני כן מבקש להוסיף לתמונה עוד זווית – את זו שלא תמיד נכנסת לפריים של הטלפון הנייד.
רעננה צמחה מאוד בשנים האחרונות וחצתה את רף 100 אלף התושבים. יש בה יותר מ־400 קילומטרים של מדרכות וכ־250 קילומטרים של כבישים.
נסו לדמיין לרגע 400 קילומטרים של מדרכות מחוברים לקו אחד. זה קו שהיה לוקח אותנו מרעננה דרומה מעבר לאילת, צפונה עד גבול לבנון וסוריה, מערבה אל מעבר לקפריסין ומזרחה עמוק לתוך ירדן. עכשיו נסו לדמיין את האחריות על כל מטר ומטר בקו הזה. האם ניתן לראות בכל רגע כל מרצפת שהתרוממה, כל בור שנפער וכל פינה שלא נוקתה? לא. ולכן אנחנו זקוקים גם לכם – לדיווחים שלכם, לעיניים שלכם בשטח ולמעורבות שלכם.
בכל יום מגיעות למוקד העירוני בממוצע כ־1,100 פניות. מאחורי כל פנייה יש תושב שמצפה, ובצדק, שנפעל. אנחנו מתעדפים את הפניות על פי רמת הסיכון והדחיפות ומטפלים בהן.
ולפעמים, מה שנראה פשוט בתמונה הוא הרבה יותר מורכב במציאות.
קחו עץ ותיק ששורשיו הרימו את המדרכה. קל לצלם ולשאול: למה העירייה לא מתקנת? אלא שאי אפשר פשוט לחתוך כל שורש. העצים בעיר מוגנים, ובצדק. לעיתים מדובר בשורש שהוא חלק ממערכת האחיזה של עץ בן עשרות שנים. חיתוך שלו עלול לערער את יציבות העץ וליצור סכנה גדולה בהרבה. במקרים שבהם ניתן, השתמשנו גם בציוד מיוחד כדי למפות את המתרחש מתחת לפני הקרקע ולנסות למצוא פתרון שאינו מסכן את העץ ואת הציבור.
זה בעיניי ההבדל בין צילום של מפגע לבין האחריות לניהול עיר.
אבל התמונה גדולה הרבה יותר.
רעננה היא עיר בת 104 שנים. חלקים מהמרכז הוותיק שלה נבנו לפני עשרות שנים, ואנחנו נמצאים היום בנקודת זמן שבה יש לנו הזדמנות לחדש את העיר בקנה מידה שלא היה כאן בעבר. אני מאמין שאנחנו חייבים לנצל אותה.
המדינה מציבה בפני הרשויות המקומיות יעדי בנייה משמעותיים. אם אנחנו לא נתכנן את העתיד של רעננה, אחרים יעשו זאת עבורנו. אני מעדיף שאנחנו, שמכירים את העיר, את הרחובות, את הקהילות ואת האופי המיוחד שלה, נהיה אלה שמובילים את השינוי.
כשנכנסתי לתפקיד לפני שמונה שנים, כ־60% מתושבי רעננה התגוררו בדירות ללא ממ"ד, בבניינים ישנים, עם תשתיות ותיקות ובמקרים רבים גם ללא מעלית. היום אנחנו כבר מתחת ל־30% מתושבי העיר שאין בביתם מרחב מוגן.
זה מבחינתי אחד השינויים החשובים ביותר שעוברים על רעננה.
כי התחדשות עירונית היא לא רק נדל"ן. היא לא רק עוד דירה חדשה או בניין יפה יותר. בשנים האחרונות למדנו עד כמה ממ"ד יכול להיות ההבדל בין חיים למוות, ואנחנו יודעים שבניין מחוזק יכול להציל חיים גם במקרה של רעידת אדמה.
אבל אין דרך לבצע שינוי בסדר גודל כזה בלי לעבור תקופה לא נוחה. יש מנופים. יש משאיות. יש אבק. יש רעש. יש לכלוך, חסימות ולעיתים גם הפסקות חשמל לצורך חיבור תשתיות.
אני יודע שזה לא נעים. אני יודע כמה מתסכל לקום בבוקר ולגלות שוב משאית ברחוב, לשמוע קידוחים או לראות מדרכה שנחסמה זמנית.
אבל אני גם מסתכל על הבניינים שכבר סיימו את תהליך ההתחדשות. היום גרים בהם תושבים שנהנים מממ"ד, ממעלית, מתשתיות חדשות ומבניין בטוח יותר. גם שם, לפני כמה שנים, היו מנופים, אבק ורעש.
זו הדרך שעיר ותיקה עוברת כשהיא מחדשת את עצמה.
לכן אני מבקש מאיתנו שני דברים שאינם סותרים זה את זה. תמשיכו לדרוש מאיתנו. תצלמו, תדווחו, תפנו למוקד ותעירו לנו כשמשהו אינו תקין. זו העיר שלכם, ואנחנו חייבים לכם שירות טוב. אבל לצד הביקורת, אני מבקש גם מעט סבלנות והסתכלות על התמונה הגדולה. כי מאחורי המרצפת שהתרוממה, המנוף ברחוב והמשאית שמפריעה הבוקר לתנועה, מתרחש ברעננה שינוי עמוק.
אני רוצה שבעוד כמה שנים נסתכל על העיר ונראה רעננה מודרנית יותר, בטוחה יותר ומוכנה יותר לעשורים הבאים. עיר עם תשתיות חדשות, שכונות מתחדשות ומרכז ותיק שקיבל חיים חדשים – אבל עדיין נשארה רעננה שאנחנו אוהבים ומכירים. זו האחריות שלי כראש העיר: לא רק לתקן את המרצפת של היום, אלא גם לבנות את רעננה של המחר.
הכותב הוא חיים ברוידא, ראש עיריית רעננה
