הימים שאחרי המלחמה יביאו איתם לא רק אתגרים ביטחוניים וכלכליים, אלא גם הזדמנות נדירה לשיקום אמיתי — לא רק של יישובים שנהרסו, אלא של כל המשק הישראלי.

לאורך התקופה הקרובה, אני מעריך שנראה חזרה לשוק הדיור של עשרות אלפי רוכשים – זוגות צעירים, משפרי דיור ומשקיעים – שחיכו בצד בתקופת אי-הוודאות. יחד איתם, הצורך בשיקום תשתיות ובנייה ציבורית יזניק את הפעילות בענף, החל מכבישים ובתי ספר ועד שכונות מגורים חדשות בעוטף ובצפון.

זו שעת מבחן לממשלה, אך גם הזדמנות של פעם בדור: לנצל את תנופת הבנייה הצפויה כדי להגדיל את הכנסות המדינה ממסים על עבודה, תעסוקה וייצור, ולצמצם את הגירעון שהמלחמה הותירה.

אבל כדי שזה יקרה, חייבים לקבל החלטות אמיצות עכשיו — לא בעוד חצי שנה.
שלוש מהן ברורות לחלוטין:

1. פתיחת השערים להבאה ישירה ופרטית של 40–50 אלף עובדים בענף הבנייה והתשתיות.
   אי אפשר לשקם מדינה בלי ידיים עובדות. בלי עובדים – אין קצב, אין תפוקות, ואין שוק.
2. הפחתת הריבית לענף בהובלת בנק ישראל.
   ענף הבנייה סובל יותר מכל מהעלאת הריבית – זהו מנוע כלכלי שמניע עשרות תעשיות אחרות. הפחתת הריבית תאפשר לממן פרויקטים חדשים ולהוזיל את עלות המימון לרוכשים.
3. ביטול המס על משקיעים.
   זהו מס שהיכה בשוק השכירות, הבריח משקיעים והוביל ישירות לעליית מחירי השכירות – שהן רבע ממדד המחירים לצרכן. אם הממשלה באמת רוצה להוריד את יוקר המחיה, זו הדרך להתחיל.

אחרי כל מה שעברנו, הציבור מצפה למנהיגות אמיתית — לא לסיסמאות.
הבנייה היא לא רק קורת גג – היא הבסיס לחוסן הלאומי שלנו.
זו ההזדמנות של הממשלה להפוך את שיקום ישראל למנוע צמיחה כלכלי ולא רק למאמץ תקציבי.

הכדור עכשיו בידיים שלה.