בית המשפט המחוזי בתל אביב דחה ערעור שהגישה הוועדה המקומית הרצליה על החלטת ועדת הערר המחוזית לפיצויים והיטלי השבחה, אשר דחתה שומה שערכה על תוכנית איחוד וחלוקה. זו הייתה התוכנית השנייה שאושרה לאותו מקרקעין, לאחר תוכנית קודמת ששינתה את ייעוד הקרקע מחקלאי למגורים. בית המשפט לא מצא פגם בהחלטת הוועדה, אשר קבעה כי התוכנית לא הביאה להשבחה. זוהי פסיקה שניה נגד עיריית הרצליה הנוגעת לאופן חישוב היטלי השבחה.
בספטמבר 2000 פורסמה תוכנית הר/1839 לתוקף, אשר שינתה את ייעודו של שטח קרקע נרחב בשכונת הרצליה ב' מייעוד חקלאי ב' לשימושים שונים, כולל מגורים. החלקה שבמחלוקת היא חלקה 3, הכוללת זכויות בנייה במגרשים 205 ו-206, וכן מחצית מהזכויות במגרש 204. למרות שהתוכנית קבעה איחוד וחלוקה לחלקות אחרות, היא לא קבעה זכויות כאלה לחלקה 3 או לחלקה נוספת, חלקה 4. אלו חלקות זהות ברחוב המסיבה בעיר. עם זאת, התוכנית העניקה הן לחלקה 3 והן לחלקה 4 זכויות בנייה ל-44 יחידות דיור.
בעל חלקה 3 מכר אותה, בשטח של 8,255 מ"ר, לחברה היזמית צור מרום יוזמה ופיננסים. בקשר לעסקה, הוצאה שומת השבחה בסך 1.8 מיליון ש"ח. בתחילת 2005, אושרה תוכנית שנייה, הר/1839/א, לתוקף, אשר קבעה זכויות קניין ואיחוד וחלוקה למגרשים 3 ו-4. במסגרת תוכנית זו, החברה היזמית שמרה לעצמה 15 יחידות דיור, ובהמשך מכרה את הזכויות לרוכשים, ודירות נבנו על הקרקע. בשנת 2015, עשר שנים לאחר אישור התוכנית, דרשה העירייה היטל השבחה בגין התוכנית השנייה, בהערכה של 1.4 מיליון ש"ח.
היזם ערער לוועדת הערר המחוזית נגד דרישת היטל ההשבחה בגין התוכנית השנייה. העירייה טענה כי התוכנית השנייה, שכללה טבלת איחוד וחלוקה, אפשרה בנייה, ובכך מהווה השבחה החייבת במס.
ועדת הערר מצאה פגמים משמעותיים בהערכת העירייה את שווי הזכויות במצב הקודם וביטלה את הדרישה. הוועדה קבעה כי יש להתחשב בזכויות המלאות של חלקה 3 ערב תוכנית ההשבחה. בהתבסס על הערכת שמאית מייעצת, קבעה הוועדה כי התוכנית הראשונה העניקה לחלקות 3 ו-4, שהן זהות, זכויות ל-44 יחידות דיור, בחלוקה שווה בין שתי החלקות. כתוצאה מכך, ערב כניסתה לתוקף של התוכנית השנייה, היו לחלקה 3 זכויות ל-22 יחידות דיור, ולא רק 15, ולכן לא הייתה השבחה עבור חלקת היזם.
העירייה ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בטענה כי החלטת ועדת הערר שגויה והובילה לתוצאה אבסורדית. הם טענו שאם אכן היזם חווה ירידת ערך עקב תוכנית ההשבחה, היה עליו להגיש תביעת ירידת ערך. העירייה טענה עוד כי הוועדה טענה בצדק כי לחלקה 3 היו בעבר זכויות ל-22 יחידות דיור במסגרת התוכנית הראשונה, וכי נכון להתייחס לזכויותיו של היזם כ-15 יחידות בלבד ערב תוכנית ההשבחה, ובכך להצדיק היטל השבחה בגין אישור הבנייה של 15 היחידות הללו.
השופט אילן צור, שדן בערעור, עמד בפני השאלה המהותית האם התוכנית השנייה, שאפשרה את בניית 15 יחידות הדיור, מהווה אירוע חייב במס המצדיק היטל השבחה. הדיון הסתבך בשל סתירות בין תשריטי שתי התוכניות. לדוגמה, זכויות במגרש 204 חולקו בין שתי החלקות בתוכנית הראשונה, אך נכללו רק בחלקה 4 בתוכנית השנייה, מה שהפחית את זכויות הבנייה של חלקה 3 בהשוואה לתוכנית הראשונה.
טענתה העיקרית של העירייה הייתה כי זכויות הבנייה של מגרש 204 לא היו חלק מחלקה 3. השופט צור דחה טענה זו: "במסגרת התוכנית הראשונה, מגרש 204 אכן היה משויך הן לחלקות 3 והן ל-4, והמערערת מודה בכך. אולם, לשיטתה, מאחר שבתוכנית ההשבחה השנייה יוחס מגרש 204 לחלקה 4 בלבד, יש להתייחס לכך מלכתחילה, כלומר, גם לפי התוכנית הראשונה. בכל הכבוד, אינני יכול להסכים לכך".
השופט דחה גם את טענת העירייה לפיה היזם רכש זכויות בנייה ל-15 יחידות דיור בלבד: "השמאי המייעץ קבע כי במצב שהוצע בתוכנית הראשונה ישנן סה"כ 44 יחידות דיור לחלקות מקור 3 ו-4. חלוקה צודקת ונכונה של הזכויות בין חלקות 3 ו-4 מותירה בידי המשיב 22 יחידות דיור ערב כניסתה לתוקף של תוכנית ההשבחה השנייה".
כתוצאה מכך, השופט דחה את הערעור ולא מצא פגם בהחלטת הוועדה שהצדיק התערבות שיפוטית. בנוסף, הוא הטיל הוצאות משפט על העירייה בסך 50,000 ש"ח.
