ההחלטה, שניתנה פה אחד ב־29 באוקטובר 2026, עוסקת בשטח של כ־360 דונם על מצוק סמוך לחוף הים בהרצליה. במשך עשרות שנים פעל במקום מפעל ביטחוני, ופעילותו הותירה אחריה זיהום, חומרי נפץ ומבנים נטושים.
מעבר למחלוקת על הארנונה, ההחלטה חושפת שורה של עובדות על ההתנהלות במתחם: ניסיונות לשיווק הקרקע לבניית דירות, מחלוקות בין גופים ממשלתיים, עדויות על חומרים מסוכנים שהוטמנו בקרקע וביקורת על התנהלות מנהל הארנונה בעיריית הרצליה.
המדינה ניסתה לשווק את הקרקע, אך הזיהום הכשיל את המהלך
אחד הממצאים המרכזיים בפסק הדין הוא שרמ"י ניסתה לשווק את המקרקעין ליזמים לצורך בניית יחידות דיור, אך המהלך נכשל משום שהקרקעות עדיין מזוהמות. ועדת הערר קבעה כי הרשות לא הסתפקה בגידור ובשמירה על השטח. היא פעלה גם לקידום תוכניות סטטוטוריות, לעריכת סקרי סיכונים ולפעולות הקשורות לטיהור הקרקע ולהכשרתה לפיתוח עתידי.
הפרסום הקודם במיקומי: 3,500 דירות הוצאו מהסכם הגג
הניסיון ההיסטורי לשווק את הקרקע מקבל משמעות נוספת לנוכח ההתפתחויות התכנוניות בהרצליה במהלך 2026. כפי שפורסם במיקומי בחודש מרץ, במסגרת הצגת הסכם הגג החדש של הרצליה, הוסרה האפשרות לבניית כ־3,500 יחידות דיור במתחם תע"ש נוף ים, שנכללה בהסכם הקודם.
באותו פרסום הובהר כי העבודות במתחם אינן מהוות הכנה לבנייה למגורים, אלא נועדו לטיפול במפגעים ולשמירה על בטיחות הציבור. כך נוצר פער משמעותי בין ניסיונות השיווק המתוארים בפסק הדין, המתייחסים לפעולות שנעשו בעבר, לבין המדיניות שהוצגה לציבור בהסכם הגג החדש.
ההכרעה בעניין הארנונה אינה משנה את המצב התכנוני ואינה מאשרת הקמת שכונת מגורים. היא קובעת את זהות הגורם החייב בתשלום בגין ההחזקה בקרקע.
עדות חריגה: גניבות חול, פריצות לגדר וחומרים שהוטמנו בקרקע
פסק הדין כולל עדות של עמי סקופ, מנהל חטיבת השמירה ברמ"י, המתארת את המתרחש במתחם לאורך השנים.
סקופ סיפר כי כבר בשנת 2004, כאשר קיבל אחריות על שמירת הקרקע, התגלו פרצות בגדר וגניבות חול. לדבריו, בעקבות האירועים הורה לתקן את הפרצות, ובהמשך הותקן גם מנעול מטעם רמ"י בשער המתחם.
בעדותו התייחס לסכנות שנותרו בקרקע בעקבות פעילות התעשייה הצבאית. הוא סיפר כי היה מודע לפיצוץ שאירע בשנת 1992, וכי בן משפחה שעבד במקום סיפר לו בעבר על הטמנת חומרים בקרקע, מבלי שידע לזהות את טיבם. סקופ העיד כי בשנת 2004 ביקשו נציגי תע"ש להחזיר את הקרקע לרמ"י, אך הוא סירב לקבלה בשל הסכנות הבטיחותיות. לדבריו, החזרת שטחים ממערכת הביטחון מחייבת שלא תהיה בהם סכנה לציבור.
העדות ממחישה את המחלוקת שנמשכה שנים: מצד אחד, רמ"י פעלה למניעת כניסה לשטח; מצד שני, היא טענה כי פעולות אלה אינן הופכות אותה למחזיקה החייבת בארנונה. ועדת הערר דחתה את הטענה.
מיקומי דיווח: המתחם המסוכן גודר כדי למנוע כניסת מטיילים
סוגיית השמירה על השטח אינה עניין משפטי בלבד. היא נוגעת ישירות לביטחונם של תושבי הרצליה והמבקרים באזור החוף.
בחודש מרץ 2026 פרסמנו במיקומי על תחילת עבודות הגידור במתחם תע"ש נוף ים, שבוצעו על ידי החברה לשירותי איכות הסביבה בתיאום עם עיריית הרצליה.
באותה כתבה דיווחנו כי למרות הסיכונים הבטיחותיים, מטיילים ותושבים המשיכו לאורך השנים להיכנס לשטח, וכי עבודות הגידור נועדו למנוע כניסה בלתי מבוקרת למתחם שבו יוצרו בעבר חומרי נפץ ותחמושת. עוד הודגש בפרסום כי הגידור אינו שקול לשיקום הקרקע, וכי הטיפול במזהמים מחייב שלבים נוספים של בדיקה וטיפול מקצועי.
מאז חלה התקדמות נוספת: לפי עדכון החברה לשירותי איכות הסביבה, ב־18 באוקטובר 2026 החלו עבודות לבדיקת הקרקע בחלקו הדרום־מזרחי של המתחם, סמוך לשער הכניסה ולגינת המשחקים. במסגרתן הוטלו הגבלות גישה זמניות באזור. העובדה שהבדיקות והטיפול במפגעים נמשכים ממחישה כי גם לאחר ההכרעה הכספית, סוגיית בטיחות המתחם ושיקומו עדיין רחוקה מסיום.
הוועדה: היעדר פרוטוקול מסירה אינו פוטר מארנונה
אחת המחלוקות המרכזיות בהליך נגעה לשאלה האם נחתם פרוטוקול מסירה מסודר בין תע"ש לרשות מקרקעי ישראל. הוועדה קבעה כי מדובר בסוגיה פרוצדורלית פנימית בין גופים ציבוריים, שאינה משנה את המציאות בשטח. לפי פסק הדין, החל משנת 2016 רמ"י היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר למקרקעין, מחזיקה בהם ועושה בהם שימוש.
הוועדה אף דחתה את הניסיון להבחין בין רמ"י לבין מדינת ישראל בכל הנוגע להתחייבויות שניתנו במסגרת הליכים משפטיים קודמים בנושא טיהור הקרקע. ההכרעה מבוססת על העיקרון שלפיו חיוב הארנונה נקבע בהתאם להחזקה ולשימוש בפועל, ולא רק לפי מסמכי הבעלות או ההסכמים בין הגופים המעורבים.
ביקורת גם על עיריית הרצליה: פגם משמעותי בדרך החיוב
לצד קביעת האחריות של רמ"י, פסק הדין מותח ביקורת על התנהלות מנהל הארנונה בעיריית הרצליה. במשך השנים הוצאו חיובי ארנונה לגופים שונים, ובהם נצר השרון, רמ"י ורפאל, תוך שימוש בהגדרה המשפטית "מחזיקים חלופיים".
אלא שבמהלך הדיונים התברר כי מנהל הארנונה התכוון למעשה לחיוב של הגופים "ביחד ולחוד", שתי הגדרות בעלות משמעות משפטית שונה. הוועדה קבעה כי העירייה שגתה באופן שבו ניסחה את השומות, ואף הכירה בכך שמדובר בפגם מנהלי משמעותי. עם זאת, חברי הוועדה קבעו כי הטעות אינה יכולה לבטל את החבות החוקית של מי שנמצא כמחזיק בפועל בקרקע.
הקביעה הזאת אפשרה לוועדה להותיר את חיובי רמ"י על כנם, למרות הביקורת על התנהלות העירייה.
פשרה של 3.1 מיליון שקל מול חוב של עשרות מיליונים
במהלך ההליכים, באוגוסט 2025, הגיעה נצר השרון, לשעבר התעשייה הצבאית לישראל, להסכם פשרה עם עיריית הרצליה. על פי ההסכם, נצר השרון התחייבה לשלם לעירייה 3.1 מיליון שקל לסילוק דרישות הארנונה כלפיה בגין המתחם. הוועדה מציינת כי הסכום אכן שולם בפועל.
רמ"י טענה כי המשך גביית הארנונה ממנה לאחר הפשרה עלול להוות גבייה כפולה. הוועדה דחתה את הטענה וקבעה כי הסכם הפשרה אינו מהווה פירעון מלא של חוב הארנונה המצטבר על השטח.
לפי פסק הדין, הסכם הפשרה נועד להסדיר את המחלוקת עם נצר השרון, בעיקר ביחס לתקופה שקדמה להעברת ההחזקה לרמ"י. הצדדים להסכם הבהירו במפורש שההליכים נגד רמ"י ורפאל יימשכו.
רפאל פטורה: לא הוכחה החזקה קבועה בקרקע
בניגוד להכרעה בעניינה של רמ"י, ועדת הערר קיבלה במלואן את טענות חברת רפאל וביטלה את דרישות הארנונה שהוצאו נגדה. הוועדה מצאה כי השימוש שעשתה רפאל בשטח היה זמני, וכי היא קיבלה מרמ"י אישור מעבר בלבד.
עוד נקבע כי לא הוכח שהשטח שבו עברה רפאל נמצא בתחומי השיפוט של עיריית הרצליה, וכי החברה לא החזיקה במתחם בסיס קבוע או עשתה בו שימוש רציף.
לפיכך נקבע כי אין בסיס לחיובה בארנונה, וכל השומות שהוצאו נגדה מבוטלות.
האחריות לארנונה הוכרעה, אך שאלת עתיד הקרקע נותרה פתוחה
פסק הדין חושף תמונה מורכבת: קרקע בעלת פוטנציאל נדל"ני משמעותי, שהמדינה ניסתה בעבר לשווק לפיתוח, נותרה מזוהמת ומסוכנת. במקביל, המדיניות התכנונית שהוצגה לציבור בהרצליה במהלך 2026 כבר אינה כוללת את אפשרות הבנייה של אלפי הדירות במתחם במסגרת הסכם הגג החדש.
לכך מצטרפת המחלוקת הממושכת על האחריות לשטח, שנמשכה למעלה מעשור והגיעה כעת להכרעה בוועדת הערר.
בסופו של ההליך נקבע כי רמ"י היא המחזיקה החייבת בארנונה החל משנת 2016, חיובי רפאל בוטלו, ולא נפסקו הוצאות משפט. לצדדים עומדת זכות לערער לבית המשפט לעניינים מינהליים בתוך 45 ימים ממועד קבלת ההחלטה.
אולם מעבר לשאלה מי ישלם את הארנונה, נותרת השאלה המרכזית עבור תושבי הרצליה: מתי יושלם הטיפול בסכנות הבטיחותיות, מתי תשוקם הקרקע ומה יהיה ייעודו העתידי של השטח הסמוך לאחד מאזורי החוף המבוקשים בישראל?
פסק הדין קובע מי אחראי לתשלום הארנונה. הוא אינו קובע מתי יושלם שיקום הקרקע ואינו מכריע מה ייבנה במתחם בעתיד.
מקורות: פסק הדין של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית הרצליה, מיום 29.10.2026, עררים 179/13, 67/18 ואחרים; פרסומים קודמים במיקומי; ועדכוני החברה לשירותי איכות הסביבה.
