שנת תשפ"ו הייתה בעיניי שנת מבחן משמעותית להתחדשות העירונית בישראל בכלל ובאזור השרון בפרט.
אם בעבר היה אפשר להתייחס להתחדשות עירונית בעיקר כאל דרך למתוח את פניהן של הערים, השנה האחרונה הבהירה שמדובר כבר בצורך לאומי. ובשרון, אולי יותר מבמקומות אחרים, המסר הזה כבר הופנם: התחדשות עירונית היא הכרח.
כפר סבא, רעננה, הוד השרון, הרצליה ורמת השרון רוצות להמשיך לצמוח, אבל מלאי הקרקעות הפנויות הולך ומצטמצם. כשהשטחים הפנויים נגמרים, האפשרות המרכזית שנותרת היא לחדש את השכונות הקיימות.
מבחינתי, יש כאן רווח כפול: מצד אחד משפרים את איכות החיים של התושבים הוותיקים, ומצד שני מייצרים יחידות דיור חדשות ומאפשרים לקהלים חדשים להיכנס לעיר.
השינוי הגדול הגיע דווקא מהתושבים
אחד הדברים המשמעותיים ביותר שראינו השנה הגיע דווקא מהשטח.
אם בעבר פגשנו לא פעם חשדנות, גרירת רגליים ולבטים מצד בעלי דירות, היום יותר ויותר תושבים מבינים את הערך שבהתחדשות. ולא מדובר רק בעליית שווי הדירה.
המציאות הביטחונית שינתה את סדרי העדיפויות. ממ"ד הפך עבור משפחות רבות לצורך בסיסי, לעיתים אפילו חשוב יותר מחניה מתחת לבניין. במקביל, אנשים רוצים תשתיות טובות יותר, בניינים מודרניים וסביבת מגורים שמתאימה לחיים במאה ה־21.
אבל כאן עולה שאלה אחרת: אם חייבים לבנות מחדש ולצופף את הערים, האם כל בניין רכבת צריך להפוך למגדל?
מהניסיון שלנו, התשובה היא לא.
הציבור, הוותיק והחדש כאחד, לא בהכרח רוצה לגור במגדלים. אנשים מחפשים קודם כול איכות חיים. הם רוצים איזון בין הבנייה החדשה לבין המרקם הקיים, שטחים ציבוריים, פינות ירוקות, מוסדות חינוך, תחבורה ציבורית טובה ומקומות תעסוקה ומסחר.
המחסור בקרקע מחייב אותנו לבנות לגובה, אבל גם לגובה יש גבול. צריך להקשיב למה שהציבור רוצה ולתכנן בהתאם.
הרשויות והיזמים כבר לא משני צדי המתרס
יש עדיין פערים בין הרצון של הציבור להתקדם לבין קצב הפעולה של הרשויות. חשוב לומר ביושר: לא כל הרשויות בשרון נמצאות באותו מקום.
יש ערים שבהן התהליכים כבר הפכו מקצועיים, שקופים ויעילים יותר, ויש רשויות שעדיין צריכות לקצר משמעותית את הליכי התכנון והאישור.
אבל גם כאן אני חושב שחל שינוי חשוב. יותר ויותר רשויות מבינות שהיזמים אינם נמצאים בצדו השני של המתרס. אנחנו שותפים לאותו תהליך. כשיש שיתוף פעולה נכון בין הרשות, היזמים והתושבים, כולם מרוויחים – העיר, התושבים והמשק.
תשפ"ז צריכה להיות שנת הביצוע
אם תשפ"ו הייתה השנה שבה כבר כולם הבינו שהתחדשות עירונית היא הכרח, תשפ"ז צריכה להיות השנה שבה עוברים מדיבורים ומאישורים למנופים בשטח.
בשנים האחרונות אושרו אלפי יחידות דיור במסגרת תוכניות התחדשות. עכשיו המבחן הוא להוציא אותן לפועל.
הציבור לא צריך רק תוכניות והבטחות. הוא צריך לראות מנופים עובדים. משפחות לא יכולות להמתין שנים ארוכות בין החתימה על ההסכם לבין קבלת המפתח לדירה החדשה. ההמתנה הארוכה הזאת הפכה לתופעה שצריך לצמצם.
אני מסתכל על השרון באופטימיות. בעיניי, זהו אחד האזורים שמובילים את תחום ההתחדשות העירונית בישראל, ויש לו את כל הנתונים להמשיך ולהוביל: ביקוש גבוה, ערים איכותיות, קרבה למרכז הארץ ורשויות שמבינות יותר ויותר את חשיבות ההתחדשות.
אבל כדי לשמור על היתרון הזה, מקבלי ההחלטות ונותני האישורים חייבים להמשיך להסיר חסמים ולקצר תהליכים. כל שנת עיכוב היא עוד שנה שבה אלפי משפחות ממשיכות להתגורר בבניינים ישנים שאינם מותאמים למציאות הביטחונית, החברתית והכלכלית של ישראל.
בסופו של דבר, התחדשות עירונית היא הרבה יותר מפרויקט נדל"ני. בעיניי, היא הדרך שלנו לחדש את הערים, לחזק את הקהילות ולבנות את העתיד של השרון.
